סוף ספטמבר 1939. ורשה הרוסה.
אחרי מצור של שבועיים ויותר וההפצצות הבלתי פוסקות של חיל האויר הגרמני ואחריהם הארטילריה, וחוזר חלילה, נכנעה העיר.
כאשר גייסות המנצחים צעדו אל תוך העיר, היו כל שערי העיר נעולים וברחובות, מלבד החתולים שסעדו את נפשם על פגרי הסוסים, לא נראתה נפש חיה.
כעבור יום או יומיים זרקו הגרמנים מתוך משאיות ברחבת העיר כיכרות לחם אל תוך ההמון המורעב.
אני הצלחתי לתפוש לחם אבל חייל גרמני קפץ עלי בשצף, זעק: "יודה", לקח לי את הלחם ונתן לי בעיטה.
כחודש, פחות או יותר, סבלתי את ההשפלה הזאת, ואז ברחתי, דרך זרמיבי - קושצ'לנה ומלקיני,
אל החבל של פולין שכבשו הרוסים. הגעתי לעיר ביאליסטוק, שם היו מרוכזים רבים מחברי
התנועה. בית הכנסת שימש לי מקום לינה, יחד עם עשרות כמוני והכינים שלהם התיישבו מייד
בבגדים שלי.
יהודי ששמע כי אני יודע לתפור במכונה לקחני למרחץ רומי והלבישני בבגדים נקיים
משלו. תפרתי אצלו את החלק העליון לנעלי בית חמים, שהיו עשויים מלבד מפוספס בצורת סורג.
עבדתי וישנתי אצלו זמן לא רב.
הרוסים החלו בגיוס עובדים לברית המועצות ואני, כפי שעשו רוב חברי תנועתי, נרשמתי ונסעתי.
שלחוני לויטבסק, רוסיה הלבנה, וכתופר נעל עליון, סדרו אותי במפעל לנעליים וחבר לעבודה,
יהודי, הלין אותי בביתו עד שהתפנה מקום במעון לפועלי המפעל.
לצערי לא הגעתי לנורמה ושכרי היה זעום. ההתמחות שלי היתה בנעלי תנוקות שאבי היה מייצר
בעזרת בני ביתו. כשנודע לי כי במינסק מייצרים נעלי ילדים, קמתי ונסעתי לשם.
תמימותו של זר היתה לי לרועץ. אצל הסובייטים נחשבה עזיבת העבודה לעבירה פלילית, גם
עזיבת מקום המגורים ללא רשות היא עבירה פלילית.
ביום שהגעתי למינסק היתה הפגנה של פליטים יהודים מפולין, הם שכבו על פסי החשמלית
ועצרו את התנועה בעיר, וזאת משום שהשלטונות סירבו להתיר להם לחזור לאזור הכיבוש
הסובייטי של פולין.
מכיוון שאצל הסובייטים אין הפגנות הם עצרו את כולם, בתחבולה. הם הכריזו כי מי שרוצה
לחזור לפולין יבוא ויסע.
גם אני באתי ונשלחתי לבית הסוהר בצ'רבייני.
נרשמתי לחזור כי, עוד בנסיעתי למינסק הוברר לי לתמהוני כי לא רק שלא יקבלוני לעבודה,
אלא שיעצרו אותי וישפטו אותי על שעזבתי ונסעתי בלי התר מראש.
בצ'רבייני ישבתי כמעט שמונה חודשים, בהמתנה למשפט.
את תקופת המעצר ניצלתי בעזרת חבר לתא, ללימוד השפה הרוסית.
סוהר הביא לנו ספר שירה של לרמונטוב ואני למדתי את הפיוטים שלו בעל פה, שחלקם אני
זוכר עד היום.
טוב שמישהו הזהיר אותי בתחילת המעצר, לא לספר כי הייתי קומוניסט, שכן, כל אלה שהתגאו
ברמה על השתייכותם הקומוניסטית נעלמו ללא שוב.
ה"טרויקה" (השלישיה) שחרצה את דיננו ללא משפט, ישבה במוסקבה.
בסוף הם שלחו את פסק דיני: שמונה שנות עבודת פרך.
נשלחתי לפייצ'ורסקייה לאגרה שבטייגות להניח מסילת ברזל בטייגה ובטונדרה ועד ורקוטה
שלפי השמועה מצאו בה הסובייטים אורניום והתקשו מאוד להוביל אותו דרך האוקינוס הצפוני
בגלל הרי הקרח (אייסברג).
מבסיס שבקוז'בה נשלחו קבוצות של 400 עד 500 עצורים להקים מחנה (קולוניה) ולהתבסס על
קטע של קילומטר אחד המהווה תחום משימתה של כל "קולוניה" להנחת המסילה.
היינו הקולוניה מספר 48 של המרחב (אודז'לנייה) השני.
יצאנו מקוז'בה (עם כל הציוד על גבי מזחלות) בערך 440 איש. חוץ מעננים של יתושים לא מצאנו
שם, לא עופות, לא חיות ואף לא רמשים. היום, כמו הלילה נמשכים שם כל אחד חצי שנה.
הטייגה הייתה אז יער עד של עצי ליבנה עד שמשלחת ידענים ביתקה את בתוליה והתוותה את
כיוון המסלולים עי הצבת חיצי כיוון.
עצי הליבנה בעלי קוטר של 15 ס"מ פחות או יותר, עמדו בצפיפות יתרה, ואמיריהם היו שלובים זה בזה.